השבוע שעבר היה כל כך דחוס וצפוף שבקושי הספקתי לשים לב והוא כבר עבר. מה גם שממש פינקת אותי – בשבוע אחד גם התקשרת וגם שלחת מייל. נראה שהמושג של אי בודד (בראש שלי) הוא יותר רומנטי ממה שהוא באמת – כי עכשיו אחרי שהמציאו את האינטרנט והטלפונים הלווינים – הבדידות היא קצת פחות אפשרית, אבל אני ממש לא מתלוננת – להיפך – אתה נשמע מעולה, ואני ממש שמחה שאתה מצליח להנות ולבלות (ולארגן מסיבות פורים) גם כשאתה קורע ת'תחת בעבודה.
זה די מצחיק שיש לך משרד שם, הרבה יותר כיף לי לחשוב עליך משחק כדורסל בעמק היפה בחצי המגרש המאולתר שלכם שם. בקיצור- אם לא הייתי נוסעת לגואטמלה עוד חמש דקות – הייתי ממש ממש מקנאה (או במילים אחרות – ברור לך שאני מקנאה אבל כמובן מפרגנת)
העיניים של מייקל ג'קסון
ובינתיים – בצד השני של העולם – לא חסרים עניינים בתל-אביב.
אז קודם כל היתה פתיחה לתערוכה של לאה במוזיאון בת-ים. מעל השורות האלה מופיעה עבודה של אחד האמנים שמציגים שם – ג'ורדן וולפסון – בה זוג העיניים של מייקל ג'קסון משוטטות על מסך לבן. זה מוזר, זה מביך (העיניים נלקחו מהוידאו שלו מ- 1993 בו הוא מכחיש את ההאשמות המיניות שהיו נגדו) – זה בעיקר מוזר. עיניים בלי גוף.
חוצמזה – איכשהו התגלגלתי לאירוע השקה של אלבום "עבודה עברית" שהוא מחווה לעוזי חיטמן ומשתתפים בו בערך כל מי שהוא משהו בעולם המזרחית. באתר מאקו כתבו על האירוע וקראו לו "חגיגה כמו שרק האליטה המזרחית יודעת לעשות". ראית מה זה?
מיותר לציין שהרגשתי אשכנזיה כמו שלא הרגשתי בחיים, שהפסקול היה הדיסק של "עבודה עברית" (זה לא שבאמת היתה שם חפלה), שעשן הסיגריות השתלט על כל החמצן שאי פעם היה בחדר והרגשתי כמו באיזה קלאב הוטל לוטראקי והתחבאתי בפינה רוב הזמן, היה מלא עיתונות, מלא פלאשים, מלא רעש, ושכשאייל גולן נכנס עם שתי העיניים האלה שלו על העורף הבנתי – שאין מצב שאני והוא יכולים לשהות באותו חדר – שלא לומר באותו עולם…. זה לא אמיתי העיניים האלה. ולראות אותם בעיניים שלי… אללה איסתור.
ואם כבר מדברים על ענייני אייל גולן, עיניים וקזינואים – מישהו אולי עשה עין הרע למר גולן והוא מעורב עכשיו במשפט של חגי זגורי ומשפחות הפשע… יש עכשיו כותרות בעיתונים על ספינת ההימורים מג'יק 1 שהוא היה משחק שם כשהוא היה מופיע וכנראה לוקח כסף מהבעלים – שהם לא בדיוק האנשים שהכי כדאי להתערבב איתם. לא בים ולא ביבשה. מה שנאמר עיניים להם ולא ייראו (ועוד בגב)
ודבר אחרון להיום – לא יודעת אם אתה מכיר או יצא לך להתקל בקבצן של יהודה הלוי פינת החשמונאים. יוצא לי לעבור שם מידי פעם – ולפעמים אני עוברת שם בכוונה ומחפשת אותו – לבנאדם יש אטיטיוד – לא משהו שהיית מצפה ממקבץ נדבות. הוא עובר בין המכוניות – מושיט ת'יד ואז זורק מבט שכאילו לא סופר אותך, אחרי שאתה נותן לו כסף – כי איך לא נותנים לו כסף אחרי המבט הזה – הוא גם ככה – מראש! – כבר בז לנהגים – הוא מסתכל על המטבע (או השטר) שנותנים לו ולא אומר מילה – תוקע בך עוד איזה מבט מטונף מלא בוז – אומד אותך והולך הלאה.
בקיצור – לא בחורה כמוני תתיאש – לא שאני מחפשת לנהל מערכות יחסים עם אנשים שעומדים בצמתים – אבל אני עוברת שם במיוחד כמה פעמים בשבוע- ונותנת לו כל פעם סכום אחר – חצי שקל שווה מבט שמשמעותו בעיטה למח, על חמישה שקלים הוא מסתכל עליך בבוז אבל עוד מוכן למחול לך. עשרה שקלים (אולי זה המצב רוח שהיה לו באותו יום) הוא בכלל לא סופר, ודוקא פעם נתתי לו עשרים והוא עדין נראה כאילו הוא הולך לירוק עלי. הוא לא מוציא מילה ובכל זאת – כל כך אקספרסיבי. עוד דיווחים בקרוב.
אז שיקה – שמור על האי, על המצברוח ועל המשקל (תמשיך לאכול שקשוקות ולשוט בין האיים) – ואם גילית במה מילאו את הקלמרי – אל תשמור לעצמך – תגלה! תגלה!
הי אח שלי - חשבת פעם כמה חשיבות אנחנו בוחרים להקדיש לדברים חסרי חשיבות? או שאולי זה הפוך והם בוחרים אותנו והופכים לבעלי חשיבות עבורנו (למרות שמדובר בשטויות)?
היום, נגיד, ניסיתי לפתוח את הדלת (של הבית) עם האזעקה של האוטו (זה לא עבד אבל זה הצחיק אותי).
זה הזכיר לי שאתה תמיד שואל אותי – "כל האנשים המוזרים האלה – איך את תמיד מגיעה אליהם?" והתשובה שלי היא אחת "הם מגיעים אלי, שיקה".
אז בין אם זה קשור או לא, חסר או בעל משמעות, בין אם הם מגיעים אלי או אני מגיעה אליהם – היופי – או הקסם – הוא בעיניי המתבונן.
יש מצב שהגעגועים אליך והנהיגה ברובוטריק שהשארת לי (שעזרה לי מאוד בימים הגשומים בהם הסיכוי להשיג מונית היה אפסי) גורמים לי להסתכל על העיר אחרת, יש מצב שהחתולה הלבנה ואני מתחברות (היא כבר לא בורחת כשאני באה, נשבר לה ממשחקי מחבואים). יש ימים שאני מסתובבת בעיר ומחפשת מה לספר לך. ויש ימים שכל העיר רוחשת סיפורים עבורך. יש מלא. בעיקר שטויות, אבל אתמול – מכל השטויות שמתרכזות סביבי וקופצות לי לעיניים, בא לי לדווח לך, נגיד, על החיים הסודיים של החתולים.
חתול מציץ מעציץ
החברים שלי בקנדה תמיד נורא התרשמו מזה שיש לנו חתולים ברחובות ולא סנאים. אישית, אני לא משתגעת יותר מידי על סנאים שנראים לי כמו עכברושים עם זנב ומעדיפה כלבים על חתולים, אבל בעקבות ההסתחבקות עם החתולה הלבנה על הג'יפ רובוטריק שירשתי, התחלתי להתעניין באורחות החתולים ברחוב.
סך הכל, אני חייבת לציין שיש לחתולים חיים לא רעים בכלל
רוב היום הם רובצים בשמש ואז מחטטים בפחים, בין לבין הם עושים ביקורי נימוסין זה בנחלתו של זה ומתארחים גם על גגות המכוניות, מכסי הפחים ועל הספסלים.
לחתולים שגרים ליד מסעדות בכלל כיף בחיים.
בעודי מסתובבת בעיר, חלפתי על פניהם של המון כתובות קיר. ביחד יצא מין מיקס נחמד של חתולים ומילים. הנה כמה שי'קה כדי שגם אתה תתבדר
חתול אתלט
חתול בסטרס
לא חתול
חתול מפלצת
לנעמה חברה שלי יש חתול מפלצת שיש לו רק שלוש רגליים. הוא נראה מאוד חמום ותמים למראה, אבל יש לו תחביב. הוא אוהב להבהיל את העוברים והשבים. הוא יושב על הגדר בחוץ ומיילל כשאנשים עוברים, כולו חמוד וחברותי, אבל אז הוא חושף בפניהם שיש לו רק שלוש רגליים, ובטח מה זה נהנה מהסיטואציה\ הסטלן הזה.
יש גם חתולים שיושבים ליד שווארמיות ונהנים מהחיים. רואים עליהם שהם קשוחים כאלה.
משווארמה לשווארמה כוחנו עולה
אלה חתולים שאפילו הבעלים של השווארמיה לא מתעסקים איתם. אבל כשצילמתי אותם הבעלים של המקום נלחצו – בטח חשבו שאני ממשרד התברואה או משהו.
ברור שיש להם קליקות לחתולים האלה
אולי הוא התבייש לבד ורצה לעשות פוזה עם החברים שלו -אבל קבל את הקיפול שיש לו בזנב יש גם כמה תופעות ממש מחרידות
ודברים שרואים רק ברחובות אצלנו
ולסיום – תמונה של חתול בלי עין, שדוקא היה מאוד חברותי ושמח לדגמן לי למרות שהוא בטח ידע ימים טובים יותר
ואולי בסוף יהיה אפילו אפשר לשלוח לך סמס (ואפילו תענה – אבל זה כבר ממש דמיוני)
אז הגעת לאחר מסע מפרך במטוסים, סירות, ג'יפים ואוטובוסים בין ימים ואיים, הרים וסלעים ("מסע תלאים" כמו שקראת לזה). ונסעת על הגג כמו מקומי אמיתי, וכמו מקומי (?) או סתם איזה חפ"ש לא התקלחת (עוד וידויים כאלה ויוציאו אותך מהמשפחה). והאי אי, ואתה אמנם במשרד כל הים אבל ממש על הים ולמרות שקורעים אותך נשמע שכיף לך. יש שם עצי קוקוס? רפסודות? חיות מוזרות?
ואצלנו בינתיים מבול. פורים היה רטוב במיוחד וגם רווי במסיבות - – לקחתי את המוכרחים להיות שמח ברצינות השנה.
מאחר וכל הזמן ירד גשם – יצא שיש לי בעיקר תמונות מדרום העיר הפעם ופחות מהשכונה. אז אני מנצלת ת'במה לספר לך שקוצר המרחק בין יפן ליפו (אתה בטח מכיר את השלט הזה)
שגיליתי גרפיטי של נו הופ ממש מול היוגה שאני מתפלאת שלא שמתי לב אליהם קודם
יש גם כמה מהחבורה הזאת בלילינבלום פינת נווה צדק, אבל מצחיק שאני ביוגה איזה 4 פעמים בשבוע ואף פעם לא שמתי לב לאלה.
נצפו גם סימני הזדהות עם ברה"מ לשעבר על הרצפה
יש שם את הסקוואט הכי יפה בתל אביב (שאחת ההומלסיות שם אפילו היתה איתי בתיכון #סיפור אמיתי)
וכל זה צולם אחרי הקפה עם אמא
קפה חדש שנפתח ממש מתחת ליוגה ונקרא קפה זלמן והוא כולו נוסטלגי לתל אביב של פעם – כמו שאתה יכול לראות – מלא תמונות על הקירות
ואפרופו נוסטלגיה – זוכר את המרצה שלי לצילום מקנדה? שהצטרף אלינו לסדר בטורונטו פעם? אז וידאו ארט שעשתה אשתו מציג בתערוכה בבית התפוצות שנקראת "בטבעת זו"
קטעים אה?
אבל עוד יותר קטעים עם התמונות הביזאריות של כל מיני כלות שלקחו את החתונה שלהן קשה מידי
מאז שנסעת והשארת לי את האוטו הראש שלי נהיה כמו לונה פארק. לא רק שאני מרגישה שאני נוהגת ברובוטריק (במיוחד כשאני מחנה) אבל כל הלילה החלומות שלי מתנהגים כאילו עליתי על רכבת הרים. אני מתעוררת מלאה בפיסות חלומות על מכוניות, דוחות, גררים, נסיעות פרועות וגם (לא נעים) תאונות דרכים. מעניין אם יש משטרת תנועה לחלומות, ואם כן. איך ומתי בדיוק הם עובדים…
היום פורים. הגשם עוד מעט מתחיל אבל כשירדתי הבוקר למטה עוד היה יפה ושמשי.
החתולה לא היתה על האוטו אבל הדבר הראשון שראיתי היה זה
כלומר זאת.
אישה מחופשת בדרכה לעבודה. מיד עטיתי עליה ושאלתי אם אפשר לצלם אותה. ביני לביני חשבתי שאולי שלחו אותה אלי ממשטרת התנועה של החלומות (כי אם היו להם פקחים אז יש מצב שהם היו נראים ככה)
אחרי זה המשכתי אל הים (כן, כן, אני עדין רצה בבוקר כיפאק הי לי).
לעומת הצבעוניות של הגברת המחופשת והחלומות המשוגעים – הים היה שטוח, כאילו כל הגלים המשיכו למקום אחר.
סטטי לגמרי.
הסיבה שלקחתי את המצלמה היום לים היתה כדי להראות לך את המדוזות שהחליטו להגיע מוקדם השנה ):
יש כבר כמה ממש ענקיות, ואחרות קטנות יותר ששוכבות להן כמו פסלים בחול.
זאתי נגיד ממש נראית כאילו היא התחפשה לרקדנית או למצנח או לא יודעת למה.
לך תדע אם למדוזות יש דמיון מפותח ואם גם הן חוגגות את פורים
אבל לא הכל מבאס בים (חוצמזה שאין גלים ויש מדוזות)
עדין אפשר לאסוף צדפים ושבלולים.
חוצמזה – לא הרחק משם….
אין חדש בספסל
וגם לג'יפ שלום
ואמנם הקליפ הזה צולם באפריקה אבל בטח גם על האי שלך יש חיות פרא לא? (לפחות בהפקה אם לא בטבע…)
בסוף השבוע נסעתי לקיבוץ תובל שבצפון לסדנת יוגה ומדיטציה
כבחורה שאוהבת לזוז ומתקשה לשבת היה ברור שלא יהיה קל. ישיבה ללא תזוזה בחדר סגור כשבחוץ כל כך יפה היא פשע.
לשים mute על כל הקולות, הרשמים והשיפוטים שהעצמי מייצר זה לא דבר פשוט למי שהגלגלים אצלם רצים כל הזמן ורגילים לחוות דעה על כל דבר.
היום בזמן שהכנתי את הפוסט נתקלתי במקרה בשיר "מהו בוטו – הפרימדונה החולה" שכתב משורר יפני בשם פוזמיאקי נקאמורה (תרגם אמיר אור)
זהו שיר ארוך שנמצא במלואו כאן. יש בו כמה שורות שממש מתאימות לחוויה שעברתי, לנסיון להביא לאיזון את התנועה ואת העצירה במודעות ובגוף כאחד. זהו שיר על רקדנים ועל תעוזה. על ההבדל בין רובוטיות וריקוד. ואולי כולנו גם רקדנים וגם קצת רובוטים וכולנו מקובעים בתוך דפוסים מסוימים, טכניקות מסוימות, שואפים לתהום ולשחקים בו זמנית?
המדיטציה שהיתה הכי נעימה לי כמובן התרחשה בחוץ, לא אל מול "תהום" (כי זו בכלל פנימית) אלא מול עמק בית הכרם. לא התמסרתי, לא ניסיתי לנתק את המחשבות או "להכריח" את עצמי לעשות מדיטציה. פשוט הייתי. ישבתי. בשמש, בטבע, בין הפריחה והסלעים והחרדונים והדבורים והציפורים בשמיים. אולי פספסתי את המטרה. אולי לא באמת נועדתי לעשות מדיטציה ולשבת בלי תזוזה בראש או בגוף. אבל הישיבה אל מול תהום (או עמק) עם או מול הטבע, בלי "להטפל" אליו, עם או בלי "זאבים" כמו שבון אייבר בקליפ כאן למטה קורא להם, היא כבר מבורכת. וקשה… כל כך קשה
מענין לחשוב על היחסים שהדוברת בשיר מנהלת עם הזיכרון שלה והדיאלוג שהיא מקיימת איתו אל מול המונולוג שמדקלמת הפרסומת בשיר הבא – עם כל הדגש על הפיתוי, המידיות וחוסר היכולת לסכור, לחסום, לבודד.
עשור חדש התחיל ואני עושה סיבוב ראשון בוואלה! – מפיקה במה שהיום הוא וואלה! תרבות ואז נקרא "המגזין". הימים ימים סוערים באינטרנט הישראלי, וואלה! בלעו את הפורומים של IOL והאויר סטטי מרוב עוינות. אני אפילו לא זוכרת על מה היה נושא הכתבה שפרסמתי (משהו על מוזיקה) אבל אחד הטוקבקים היותר חריפים שקיבלתי היה מבחור בשם ירון שעבד ב- ICQ. עניתי לו, הוא ענה לי, עניתי שוב וגם הוא לי, ומהר מאוד התחלנו להחליף מיילים שעסקו, איך לא , במוזיקה (ובאינטרנט גם).
הוא הכיר לי את בלונדרדהד שפחות או יותר אז הוציאו את את Melody of Certain Damaged Lemons והתמכרתי במיוחד ל- Loved Despite of Great Faults
והיה גם אליוט סמית, שהוציא את "פיגר 8" שכל שיר ושיר בו המשיך ללוות אותי עמוק לתוך העשור (יחד עם האלבומים המוקדמים שלו) ותחושות הפספוס והמלנכוליה שבדרך כלל צפות עם המוזיקה שלו רק מתחזקות בצל המוות שלו ב- 2003.
סימנים של מיתון (גילמן-רמת החייל 2001)
היו לי איזה אלף עבודות במהלך התואר הראשון ולכן הייתי צריכה לנצל כל דקה פנויה.
זגזגתי בין העבודה ללימודים ושומעת בלופ וויטסטרייפס וסטרוקס
עמדתי בפקקים ועל הברכיים מונחים כתבי יד שנשלחו להוצאת זמורה ביתן
שמעתי בלופ וויטסטרייפס וסטרוקס
סטרוקס וויטסטרייפס.
ברקס גז גז ברקס
סטרוקס וויטסטרייפס וויטסטרייפס סטרוקס
מתחילים להרגיש את המיתון בהיי-טק ובמדיה אז הוויטסטרייפס והסטרוקס טובים לשיפור מצב רוח ולאדרנלין
אוהבת במיוחד את הקליפ שעשה גונדרי לוויטסטרייפס אבל גם שאר האלבום מחזיק שמיעה גם אחרי שמונה שנים
אבל אם הייתי צריכה לבחור בין השניים כנראה שהייתי לוקחת איתי את "דיס איז איט" לאי בודד
נסיעה (טורונטו / תל-אביב 2002)
תל-אביב. עצוב. החברה ששנינו עובדים בה מתפוררת.
כמה ששנאתי את קליס ואת הלהיט Caught Out There (נודע בכינויו "איי הייט יו סו מאצ' רייט נאו") וכמה שביכיתי את הפיכתו ללהיט רדיו, ככה אהבתי את הנפטונז שהפיקו את הלהיט הארור ההוא, אבל כיפרו עליו עם רבים מהשירים שלהם וגם עם כאלו שהפיקו לאחרים. in search of היה אחד האלבומים שהכי אהבתי ב- 2002 שעד היום הסאונד שלו מזכיר לי מסיבות בריכה ומסיבות פרידה.
לפעמים אלבום נתפס והופך לפסקול של תקופה. "טארן און דה ברייט לייטס" של אינטרפול נדבק אלי כמעט כמו שאני נדבקתי אליו. יצא שאינטרפול השתתפו בהרבה פסטיבלים בצפון אמריקה וחיממו להקות אחרות אז ראינו אותם איזה מאה פעם. הם תמיד היו מהוקצעים, קצת כמו טכנאים שבאים לעבודה (חוץ מהבאסיסט שלהם שכמה לתשומת לב). אבל הסאונד שלהם ובמיוחד הגיטרות תפקדו עבורי כמו שעון מעורר, והשירים שלהם באייפוד תמיד עזרו לי לשלוף את עצמי מהבית החם ולצאת החוצה אל הקור [גם אם בחוץ המינוסים היכו בשיא הכח].
נראה לי שבק הוא האמן הפעיל הכי יצירתי, כשרוני ומעורר השראה עבורי. למרות שאת האלבום שלו שאני הכי אוהבת (מיוטיישנז) הוא הוציא ב- 98 לאורך כל העשור (ה- 00) הוא המשיך להפגיז בשירים יפהפיים, קליפים מקוריים, שיתופי פעולה מוצלחים והופעות מעולות.
אין אמן שהעבודות שלו ליוו אותי והתאימו כמעט לכל מצב רוח – בין אם בא לי לקבור את עצמי בבית או לצאת למסיבה – והשתלבו כמעט בכל דבר שאני עושה כמו בק. הרגישות הויזואלית שלו והמקוריות שמילות השירים והקליפים שלו מפגינים הפכו אותו גם לאורח קבוע בשיעורים שהעברתי בטורונטו על תרבות ויזואלית ול"מאומבד" תדיר בפוסטים שאני כותבת על נושאים שקשורים לייצוג, טכנולוגיה וזכרון.
הסגר (טורונטו 2003)
הפאניקה סביב וירוס הסארס נותנת את אותותיה גם בטורונטו. אנשים מסתובבים עם מסכות על הפנים ועם ג'ל לטיהור הידים בתיק (כאילו זה יכול לעזור במשהו). צ'יינה טאון בהיסטריה, בתי החולים שממוקמים ליד האוניברסיטה בסטרס ומזג האויר המכתי והלימודים האינטנסיביים משאירים גם אותנו בבית. ממשיכים כמובן ללכת להופעות אבל גם רואים המון סרטים בדי.וידי. אחד הסרטים שהשאיר עלי את חותמו היה הדוקומנטרי I Am Trying To Break Your Heart על להקת ווילקו. האלבום "ינקי פוקס טרוט הוטל" יצא ב- 2000 וכשנתיים אחריו יצא הסרט שתיעד את הקשיים שעברה הלהקה עד חתימת ההסכם עם וורנר מיוזיק. הסרט הדוקומנטרי הזה צולם בשחור לבן והוא שובר את הלב, אפילו יותר מאשר הדיסק (למרות שהסוף טוב).
אחד הדברים הנחמדים בטורונטו היא שלמרות שמדובר בעיר גדולה היא בעצם קצת פרובינציאלית. אחד התוצרים של העיר הקטנה-גדולה ודי קרתנית הזאת הוא שמדובר בקליקה די קטנה – קצת כמו בתל-אביב – כולם מכירים את כולם. באוניברסיטה למד איתי מישהו שלמד בתיכון עם דן סנייית' שאז עוד פעל תחת השם "מניטובה". באלבום הבא שלו הוא כבר נאלץ לקרוא לעצמו בשם אחר, גם הוא של מחוז בקנדה – "קריבו" – בגלל סיבוכים שונים שקשורים לזכויות יוצרים. ב- 2003 יצא האלבום השני והמעולה של מניטובה/ קריבו Up in Flames הפסיכדלי.
האלבום Desperate Youth, Blood Thirsty Babes יוצא. יש צורך להוסיף מילים?
גרופית (לונדון, טורונטו 2004)
בית קפה בדרום לונדון ליד בריק ליין. אני נמצאת שם עם שני חברים היא שחקנית והוא מוזיקאי ומפיק. בוקר ואנחנו שותים קפה בעצלתיים, העיניים עדין קצת דבוקות והקפאין עוד לא נספג במחזור הדם. כשסולן להקת בלוק פארטי, קיל אוקרק, נכנס לקפה, הלב שלי העביר הילוך. בערך חצי שעה התלבטתי אם לגשת או לא, אם להגיד לו שאני שומעת את "סיילנט אלארם" בריפיט, אם לבקש חתימה. בסוף מרוב התלבטות נגמר המומנטום. הוא הלך.
מי שמכיר אותי יודע שלא השתגעתי על טורונטו או על קנדה בכללותה. כמו שחברתי המקסיקנית-גרמניה גרדי אומרת " יש אנשים יותר מתאימים לשאול אותם על קנדה" (ומתיחסת כמובן לעצמה, אבל אני מאמצת את הניסוח שלה) . מצד שני היה לי מזל אדיר לחוות בזמן-אמת את הפריחה המוזיקלית שקרתה שם. אין לי מושג אם זה מקרי ששני האלבומים שהכי אהבתי העשור הם של להקות קנדיות.
למרות שלעיתים זה היה נראה ככה קנדה זה לא רק ראקונים ושלג, ספריות וסירופ מייפל.
ארגזים (טורונטו, וושינגטון 2005)
אחת הלהקות שראינו הכי הרבה פעמים היא הדאבס. כל פעם שהם הגיעו לעיר הלכנו לראות אותם, ובקיץ 2005 אפילו הרחקנו עד וושינגטון די.סי. כדי לראות הופעה שלהם שם.
היינו לפני שינוי אדיר, כל הבית ארוז ויצאנו להתאוורר קצת. אני חושבת שזה היה הטיול הכי עצוב שעשיתי אי פעם. לפחות היתה אחלה הופעה.
צקצוקים (טורונטו 2006)
אני מתאהבת בדה נייף השוודים ואחותי עלמה ודפנה חברתה הלונדונית מעלילות עלי שכל המוזיקה שאני אוהבת מאז היא "מוזיקת צקצוקים". כן, מה לעשות, אוהבת, תהרגו אותי. והלימודים? לימודים. הגעתי לשלב בו סיימתי לקחת קורסים ולכתוב עבודות סמינר, עשיתי את כל הבחינות, למדתי גרמנית, צרפתית, אנגלית עתיקה. מעכשיו זה התמסרות לכתיבה ובדיקת עבודות של סטודנטים. כנראה ש"צקצוקים" עוזרים לי לכתוב, בנות cut me some slack
שניים במחיר אחד – גם לינדסטורם וגם ג'יימס מרפי. האלבומים של LCD Soundsystem אמנם נמלטו מרשימת "אמני הצקצוקים" שייסדו עלמה ודפנה אבל גם הם התנגנו ברקע של הרבה שעות של קריאה וכתיבה, וכמובן, בדיקת עבודות ומבחנים. ועם לינדסטורם בפנים זה בכלל מסיבה.
Inspirationless (טורונטו-תל-אביב 2007)
זיוי בניו יורק ואני עוברים חוויה דומה. תקופה קשה ומייבשת. הכרומטיקס באים לשנינו טוב.
אחותי וחברתה דפנה יכולות להמשיך לרדת עלי על שאני אוהבת מוזיקת צקצוקים. אני במקצה האחרון של התואר, מזגזגת בין טורונטו לתל-אביב, עובדת קשה בוואלה! (כן, שוב) וזקוקה לכל הסחת דעת אפשרית כדי להתעלם מכל הכובד של התואר הזה שכל כך מיגע אותי.
בספטמבר 2007 ביקרתי שוב בטורונטו אבל הפעם התחכמתי. אמנם הייתי בסבב הרגיל של ספריות, מרצים ושכתובים אבל בעוד רוב חבריי חורקים שיניים ומנסים לסיים את התואר, ארגנתי לי תעודת עיתונאי שהכניסה אותי לפסטיבל הסרטים של טורונטו ולכל המסיבות. בתזמון מושלם פסטיבל וירג'ין התקיים בטורונטו איילנד (אי קטן מול טורונטו שמגיעים אליו במעבורת) בדיוק בזמן הפסטיבל. ההופעה של מ.י.ה התקיימה אחר הצהריים והייתי עם קבוצת חברים ממש קרוב לבמה. בין אדי האלכוהול אני ממש זוכרת את הקהל משתולל ואת עצמי, מאושרת.
קרמה קוסמית (פאריז 2008)
את "אין ריינבווז" של רדיוהד שמעתי כל כך הרבה ב- 2008 שלפעמים נדמה לי שהוא נמס אל תוך הראש שלי ושצליליו נצרבו בתודעה שלי לנצח. ב- 08.08 סיימתי לכתוב וזמן קצת אחר כך נסעתי לפגוש את אחות שעשתה מחקר על פיקאסו בעיר האורות. באחד הימים שהסתובבנו במאראיס חווינו יום מושלם. מצאנו חנות עודפים של מעצבים שאנחנו מעריצות, הכל היה בסייל, והשיר שהתנגן כשנכנסנו היה- Jigsaw Falling into Place. כמה שטחי ורוחני שזה נשמע – איזה כיף זה כשהעולם מיישר איתך קו.
עוד אלבום שיצא ב- 2008 אבל המשכתי לשמוע גם עמוק אל תוך 2009 הוא קינגס אוף ליאון. אם תסתכלו על הטוקבקים תראו שהתגובות לקליפ הזה הן לחלוטין תת רמה, אבל אני בוחרת להתעלם ולאמר שלא רק שאני מתה על הסאונד של קינג אוף לאון אלא גם אוהבת את הקליפ הזה (גם אם הוא קצת מלוקק מידי)
התפזרות (2009 – איפה לא?)
2009 היתה שנה אינטנסיבית. לא היתה שנה בעשור הזה או בכלל שבה נסעתי כל כך הרבה, ישנתי כל כך מעט, עשיתי, ראיתי, חשבתי, קראתי, טיילתי, התנסיתי והכרתי כל כך הרבה אנשים אונליין ואופליין.
2009 גם היתה שנה מעולה מבחינה מוזיקלית ויצאו כמה אלבומים שלא ירדו מהאיי-פוד שלי (שבסוף התעייף גם הוא ושבק חיים מרוב עומס, טיסות, עליות וירידות נראה לי).
שני אלבומים שלא מיציתי השנה הם – Merriweather Post Pavilion הפסיכדלי של אנימל קולקטיב הגאונים, שפירגנו לנו גם אי.פי לקראת סוף השנה. וגם Veckatimest
האלבום השלישי של גריזלי בר ובמיוחד השיר – 2 וויקס – שעדין לא הצלחתי להבין אם הקליפ שלו יותר מטריד או יפה.
אני אוהבת שדברים מתחברים לי… כשבועז מורד המנאג'ר של קותימן וחבר ותיק מימי הליקון השמיע לי את השירים מתוך "ת'רו יו" אצלו בבית בחורף לפני כמעט שנה נפלה לי הלסת. ב- 2009 מצאתי את עצמי עורכת כמה מחקרים על אמנות ברשת וצברתי קילומטרז' די נכבד ביו-טיוב ובשאר הרשתות החברתיות וההתפעלות מת'רו-יו של קותימאן לא נשחקה. גם מבחינת המוזיקה וגם ברמת הקונספט זה אחד הפרויקטים הכי כייפים ומעוררי השראה שלא רק לוכדים את רוח הזמן (מה שנקרא צייטגייסט) גם מצליחים להשמע אחרת בכל שיר. כבוד.
בניגוד לדימוי שלהם כקהילה רודפת שלום הופתעתי לגלות הרבה שלטים שאומרים מה מותר ומה אסור לעשות בגן היפה שלהם בחיפה.
הגנים הבאהיים במבט מלמטה
שבוע שעבר יצאנו לטיול במקום לעבוד לקחנו רכבת וכרמלית (שזה רכבת תחתית ובכלל לא רכבל כמו שחשבנו) ונסענו לסיבוב בלמעלה של חיפה.
כמו שהתמונות מראות – היה יום יפה.
הגנים הבאהיים במבט מלמעלה
הבאהיים תפסו אותי לא מוכנה מכמה בחינות. קודם כל. לא היה לי איך לכסות את הברכיים. לבשתי שמלה ומגפיים, הבאתי שאל, אבל לא ידעתי שכיסוי הברכיים הוא אקוטי. ברכיים בכלל הן אישו בגן, מסתבר."המסלול כולל מאות מדרגות תלולות" מזהיר השלט, כך שמי שסובל "מחולשה בברכיים" צריך לדעת שהאחריות כולה עליו. אם אתם חשים חולשה בברכיים באמצע המדרגות, זב"שכם. אף באהי לא יבוא לחלץ אתכם. LOL
זה לא בריכה ציבורית פה
בכלל רדו בנו בטיול הזה. הבאהיים והמדריכים שהם מעסיקים הם קשוחים ומאוד מקפידים על משמעת. לא רק שאסור לדבר בפלאפון (שזה הגיוני ומתבקש בטיול מאורגן בגנים). אסור להכניס שום שתיה מלבד מים (כדי לא להרוס את השיש המיוחד), אסור ללעוס מסטיק (כדי לא להרוס את השיש המיוחד), אסור ואסור ואסור ואסור – ואסור גם לגעת במי המזרקה. כששאלתי למה הסתבר שמכניסים אליהם חומרים מיוחדים כדי לא לשמר את אבן הגיר המיוחדת ממנה בנויה המזרקה והם לא רוצים לקחת אחריות על כל צרה שלא תבוא – או משהו שעלול לקרות למבקרים. אז אם אתם סובלים מברכיים חלשות, לא מכוסות או חייבים פלאפון/ קולה/ מסטיק ולגעת במי המזרקות – אולי הגנים לא בשבילכם.
במידה ואתם סובלים מחולשה בברכיים...
אזהרה נוספת שהפתיעה אותי היא שיופי הגנים הוא מפעים ועלול להסיח את הדעת… די מוזר נכון? כל הרעיון הוא להיות מוסח, מנותק ולהינות מהיופי של הטבע באמצע העיר, לא?
נא להמנע מ.... כל הנ"ל
אם מתגברים על כל החוקים והמדרגות ועל עובדי הגן הקשוחים פוגשים לא רק מזרקות אסורות אלא גם מבנה דמוי פרתנון שהוא הספרייה
לא זה לא אקרופוליס
הרבה פסלים של נשרים
על כנפי נשרים
של טווסים
טווס וגם שומר באהיי (שהשתרבב לתמונה)
וגם כל מיני שערים מעוטרים
שער מעוטר
בקיצור – לא מומלץ לסובלים מחולשה בברכיים, פחד גבהים או חוששים מהוראות ואזהרות. חובבי גינון, נשרים וטווסים יהנו במיוחד.
ז'ורז' פרק הוא אחד הסופרים האהובים עלי. נעים להתקל בטקסט שלו, כך סתם על קיר.
אני מתבונן בתמונה ושוכח את הקיר
לפני כמה ימים הסתובבתי בקצה רחוב לילנבלום ומצאתי את הגרפיטי הזה. בתקופה האחרונה אני שקועה במחקר שאני עורכת על צילום ופילוסופיה (ומתמקדת בפנומנולוגיה בעיקר). הרבה נכתב על החמקמקות של הצילום ועל המתח בין נוכחות והעדר שצילומים יוצרים. יש משהו בצילום כמדיום שגורם לנו לחשוב מחדש על שדה הראייה שלנו, על האופן בו האובייקט המצולם מופיע מתווך, חלקי, חסר, ועל ההשפעה של הצילום על הצופים שלו. "מחשבות על צילום", ספרו המפורסם ביותר של רולאן בארת, מלא בהבחנות והרהורים מהסוג הזה. רבות גם נכתב על האופן בו צילום קושר עצמו לאבל בגלל יכולתו להנכיח את מה שאיננו, את מה שחסר.
the content of a photograph is invisible טוען חוקר אמנות נודע נוסף, ג'ון ברג'ר. והפילוסוף מרלו פונטי כותב (בתגובה לציטוט של הפסל רודן על כך שתצלומים משקרים, משום שבמציאות הזמן אינו עוצר מלכת) ש"התצלום משמר את פתיחותם של הרגעים שמהלכו של הזמן סוגר מיד. הוא הורס את המעבר את הסגת הגבול, את ה"מטאמורפוזה" של הזמן." (העין והרוח 73)
מזכירה לנו שאנחנו מו(ת)קפים
מעניין לחשוב על קירות בהקשר לגבולות, והציטוט מפרק שואל אותנו גם על האופן בו קירות יוצרים לנו שדה ראיה ואז גם סוגרים אותו, סוגרים עליו. עניין הראייה וה"עוורון" והקשר שלהם לזמן (שהם במרכז המחקר) רלוונטים גם כאן – בהתחלה אנחנו שוכחים שיש קיר עליו תלויה התמונה, כעבור זמן מה אנחנו שוכחים לא רק את הקיר עליו תלויה התמונה, אלא גם את התמונה. האם זה אומר שאנחנו בעצם שוכחים להסתכל?
מתחת לציטוט של פרק מופיע כיתוב נוסף: "בשביל זה יש אמנות רחוב – כדי להזכיר לנו שאנחנו מוקפים" מוקפים בקירות? מוקפים באמנות? השאלה נשארת פתוחה אבל על הדרך גם פותחת לנו קצת את הראש ואח"כ גם את העיניים.
ברור שיש להם קליקות לחתולים האלה
יש גם כמה תופעות ממש מחרידות
ודברים שרואים רק ברחובות אצלנו
ולסיום – תמונה של חתול בלי עין, שדוקא היה מאוד חברותי ושמח לדגמן לי למרות שהוא בטח ידע ימים טובים יותר
נצפו גם סימני הזדהות עם ברה"מ לשעבר על הרצפה
קטעים אה?
אבל עוד יותר קטעים עם התמונות הביזאריות של כל מיני כלות שלקחו את החתונה שלהן קשה מידי
